שלום
חבר דתי שהצעתי לו טעימה שאל אותי האם הלתת מנופה?
ניסיתי להסביר לו את כל השלבים ועל החיטוי אבל בכל זאת, קמח חייבים לנפות, מה בנוגע ללתת?.
אחד שמגיע שלם אפשר אבל מה קורה עם קונים לתת טחון.
בברכה
ושנהייה בריאים בעזרת השם יתברך, תודה לאל ברוך השם
אבי
לא אוכלים את הלתת ככה שאין עם זה בעיה, מה גם שמסננים את הבירה, וגם מבטיח לך שבשום מבשלה גם בהכשר הבד"ץ לא מנפים את הלתת משום
שזה בלתי אפשרי להעביר לתת שאפילו טחון דק בנפה 60 מ"ש.
מה שאותי מעניין אגב כשרויות, מה זה טחב אירי? איזו אצה זאת, והאם היא כשרה?(אני יודע שהיא מצלילה את הבירה...).
בועז,
אצה היא צמח לכל דבר. אתה מכיר צמח לא כשר?
אפילו עם תרומות ומעשרות אין כאן בעיה.
למישהו אולי יצא לקנות טחב אירי אצל החבורה העליזה שבקישור מטה?
http://www.tvuna.org/souq/injoy (הרגו אותי עם המיטפח במקום מיטבח).
שחר.
אמרת נכון - קמח חייבים לנפות. אבל איך תנפה לתת? הרי ניפוי הוא העברת הגרגרים (הקטנים) דרך מסננת, ככה שתולעים וחרקים (הגדולים מהגרגרים) לא יעברו. עם לתת זה בלתי אפשרי, כי הלתת, גם לאחר הגריסה, עדיין גדול מרוב החרקים. תוכל להציג לחבר את הטיעונים הבאים:
1. מאחר ולא מדובר בקמח טחון אלא בגרעינים עצמם, אתה לא יכול לסנן אותם בערך כמו שאתה לא יכול לסנן ענבים.
2. המוצר הסופי שאתה מגיש הוא נוזל. אם היו בו תולעים, הן היו נראות.
3. כפי שכתב בועז, גם במבשלות הגדולות לא מבצעים ניפוי, כי זה בלתי אפשרי, ובכל זאת יש להן הכשר.
4. למרות שאתה לא מבצע ניפוי, אתה כן מסנן לאורך התהליך בדרכים שונות, ואפילו כמה פעמים (כשהמטרה המוגדרת שלך היא להיפטר ממשקעים).
5. אם במקרה היה חרק בבישול, הוא היה בטל בשישים (זניח ע"פ ההלכה).
6. חרקים מלאים בפרוטאינים בריאים!
בהצלחה,
שחר.
לא רק זה, מישהו פעם שאל אותי אם הסירים שלי כשרים, זאת אומרת לא בשרי. אמרתי לו שאת הגולאש של שבת אני לא עושה בהם, אבל בירה כן. אז אם הוא רוצה שישתה, ואם הוא מחפש סיבות להירדם בלילה אז שיעזוב אותי בשקט.
רק לידיעתך הסירים זה אחת הבעיות הקשות ביותר,
בייחוד סירים שלא משמשים רק לבירה,
סירים שנרכשו כמשומשים,
סירים אצל כאילו שמבשלים מרכז ואז הסיר הוא עד 15 ליטר מה שמאפשר להשתמש בו גם לחמין, מרק ועוד
סירים חדשים - המצריכים טבילת כלים.
לגבי הלכות טבילת כלים - רצוי שתסתכל בלינק הזה ובמיוחד בחלק לגבי כלים חשמלים, אם טכנאי יהודי (או אתה לצורך העיניין) פסל את הכלי משימוש (למשל קדחת לצורך הוספת ברז) ואחר כך תיקן את הסיר - אז הסיר נחשב כמי שנבנה על ידי יהודי והוא פטור מטבילה.
בקיצור, עכשיו אתה מכריח אותי לבדוק לכל אחד בתחתונים לפני שאני שותה את הבירה שלו?
"מיהו יהודי וההשלכות על שוק הבירה הישראלי. סימפוזיון ודיון פתוח". אני אציע את זה בתור נושא לשיעור של הרב אצלינו בביה"כ.
הוא התחיל
עודד היקר,
באמת רצוי שאני אשתוק ולא אפתח פה תיבת פנדורה...
בכל מקרה קניתי בשמחה את עניין השינוי בכלי ואי הצורך בטבילתו
אוריאל ידידי
להיפך, זה אחד הדברים שאני מאמין שאי אפשר למצוא בכל פורום לבישול בירה באינטרנט. אני שמח שזה עולה כאן.
אני כחובש כיפה אנסה לענות למרות שאין לי את סמכות לפסוק הלכות אני לא רב ולא פוסק.
חומרת האיסור
ישנם סוגים שונים של מאכלים שהתורה אסרה עלינו, כמו למשל אכילת חיות טמאות כחזיר וגמל, אכילת בהמה שלא נשחטה כדין, או אכילת בשר בחלב.
אולם מבחינות רבות, האיסור החמור ביותר בין כל איסורי המאכלות, הוא איסור אכילת השרצים, תולעים וחרקים.
שלושה סוגים של שרצים ישנם: א' שרץ המים כדוגמת התולעים והעלוקות החיות במים.
ב' שרץ הארץ הכולל את כל החרקים והתולעים הרוחשים על פני האדמה, העצים והעשבים.
ג' שרץ העוף הכולל את הזבובים, היתושים, היבחושים ודומיהם.
האיסור לאוכלם הוא מהתורה ולא מלימוד של חכמים. ומופיע מספר פעמים בספר ויקרא, בעיקר בפרק י"א פסוקים מ"א - מ"ד
"וכל השרץ השורץ על הארץ, שקץ הוא לא יאכל. כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגלים לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם"
בימים שהיה בית דין מי שאכל במזיד (בכוונה) לקה. וכיוון שהאיסור מופיע מספר פעמים בתורה החומרה בו היא גדולה ונלמד (חכמים) שעובר בעצם לא על איסור אחד אלא על כמה איסורים יחד.
ארבע איסורים בשרץ המים, חמישה איסורים בשרץ הארץ ושישה איסורים בשרץ העוף (זבובים וכו')
האיסור מצוי מאוד בפירות , ירקות ומיני קיטניות ומתייחס רק לשרצים שניתן לראות אותם בעין בלתי מזויינת, (לא מה שרואים במיקרוסקופ) גם אם הם קטנים מ"כזית"
חרקים שמתחבאים בירק ובגלל צורה וצבעהם לא נראים נחשבים חרקים כי מול האור או בשיטה אחרת ניתן לראותם ולכן הם בכלל האיסור.
גם המושג הידוע של בטל בשישים לא קיים כאן כי מדובר בבריה שלמה (חרק בודד) ואין בטל בשישים בבריה.
חיטה המיועדת להכנת קמח אינה עוברת בדיקה לפני שהיא ניטחנת לקמח הסיבה שהחרקים אם הם קימיים יטחנו לאבק לא יחשבו לברייה יותר ואז הם בטלים בשישים
אבל הקמח דורש ניפוי בנפת משי בסמוך לשימוש כי לפעמים נכנסים לשם שרצים אחרי הטחינה. (בזמן האחסון )
קטניות (אורז, חומוס, גריסים ועוד) דורשות ברירה של הקטנית לפני השימוש ובסמוך לשימוש. (גם תבלינים)
ירקות מצריכים שטיפה במי סבון ולפעמים השרייה במים חמים (מומלץ להשתמש בירקות בגידולים ללא תולעים)
פירות בעיקר הבעיתיים (תאנים, תמרים) מצריכים בדיקה בעין. (גם טריים וגם מיובשיים)
לענינו הלתת מגיע ברוב המקרים מחו"ל ארוז בשקיים אטומים למים ולמרעין בישין , באם אתה טוחן את הלתת לבד מומלץ לבדוק בגדול שהלתת לא "זז" לבד,
ברגע שהוא עבר טחינה למעשה (שוב לא להלכה כי אני לא פוסק) אם היו בו שרצים שלמים סביר להניח שעכשיו הם כבר לא. ואז אין להם דין בריה והם בטלים בשישים
באם קבלת לתת טחון והוא נשמר אצלך כמה ימים לפני השימוש ניתן לבדוק מה המצב שלו אם מרגישים שהוא "זז" חי מלא ביצורים זזים (אחלה חלבון לקצף של הבירה...)
אז אני אישית זורק את השק (יצא לי פעם אחת לזרוק שק כזה החרקים הגיעו מארגז האוכל של הכלב שהיה בסמוך שגם הוא רחש ושנהם מצאו את מקומם בפח)
צריך שוב לזכור שבתום המאש אנו מבצעים סינון שברוב המקרים (למעט ביצים) יחסום את השרצים השונים.
עד כאן בנושא זה.
יש עוד הרבה מאוד שאלות כשרות שדווקא שאלת החרקים במקרה של בישול בירה היא הקטנה והפשוטה מכולם.
המשך יום פורה
אוריאל
חברים יקרים
תודה רבה על ההתיחסות ועל ותשובות הרציניות
אוריאל,
יפה דרשת, אך בכל זאת יש לי תיקון חשוב:
כתבת: "גם המושג הידוע של בטל בשישים לא קיים כאן כי מדובר בבריה שלמה (חרק בודד) ואין בטל בשישים בבריה"
מאחר ומתבצעים כמה סינונים (לאחר המאש, סינון בחבית ע"י שקיעת המוצקים ועוד) לא מדובר כאן במצב שבו יש סכנה שתאכל חרק, כמו שעלול לקרות במקרה של קמח לא מנופה, אלא רק להימצאותו של חרק בשלבים הראשונים של התהליך. לכן, המושג בטל בשישים בהחלט רלוונטי. תקדים לכך תוכל למצוא בפולינדרום שכתב אבן עזרא, ככשהתבקש לפסוק לגבי כשרות של צנצנת דבש שנפל לתוכנה זבוב: פרשנו: רעבתן שבדבש נתבער ונשרף, כלומר הזבוב בטל בשישים וניתן להתעלם ממנו. את ההפולינדרום ניתן לקרוא מימין לשמאל, משמאל לימין, מלמעלה למטה, מלמטה למעלה.
פ ר ש נ ו
ר ע ב ת נ
ש ב ד ב ש
נ ת ב ע ר
ו נ ש ר פ
שחר.
ראשית לא דרשתי,
הדגשתי ואני חוזר ומדגיש אין לי את הסמכות לדרוש או לפסוק, צטטתי מדברי רבותינו בדור הזה.
האבן עזרא שהיה גדול בתורה חי בתקופה אחרת ויש דיונים הלכתיים רבים הדנים בנושא לפי הידע והטכנולוגיה העכשוית מה מותר או אסור.
להלן ציטוט משיעורו של הרב מלמד בנושא הלכות שרצים: מתוך אתר Yeshiva.org (קישור למאמר המלא)
ג - אינו בטל
חומרה מיוחדת ישנה באיסור אכילת שרצים ורמשים. שלגבי רוב המאכלים האסורים באכילה, אם נתערבב האיסור במאכל של היתר, כל זמן שהאוכל המותר מרובה ממנו פי שישים, האיסור בטל ומותר לאכול את כל התערובת. למשל אם נפל לתוך קדרה של בשר מעט חלב, אם יש בכל התבשיל יותר מפי שישים מהחלב, החלב בטל, ומותר לאכול את מה שבקדרה. וכן אם נפלה חתיכה קטנה של בשר לא כשר לתוך קדירה שיש בה הרבה חתיכות של בשר כשר, אם יש בחתיכות הכשרות יותר מפי שישים מחתיכת האיסור - כל התבשיל מותר באכילה.
אבל לגבי איסור חרקים ושרצים הדין שונה. מפני שחכמים קבעו כלל בדיני התערובות, שאמנם כל איסור שנפל לתוך היתר בטל בשישים, אבל אם האיסור הוא בריה שלימה, אפילו באלף אינו בטל. ומאחר שכל חרק או שרץ הוא בריה בפני עצמה, אם נפל חרק לתוך קדירה של אוכל כשר, כל זמן שהחרק בפנים כל מה שבקדרה אסור באכילה (שו"ע יו"ד ק, א).
לדוגמא, אם נכנס זבוב או יבחוש לתוך סיר ענק מלא במרק ובשר, אם מיד הצליחו להוציא את היבחוש, כל התבשיל מותר באכילה. אבל אם היבחוש אבד בפנים, אסור לאכול את כל התבשיל. ואף שהיבחוש מת בתבשיל, מכל מקום גם חרק מת אינו בטל בשישים. והעצה היחידה היא לסנן את המרק דרך בד, באופן כזה שהזבוב או היבחוש לא יוכל לעבור, ואת המרק המסונן מותר לאכול. וכן אם יש בתבשיל חתיכות שלימות של בשר או תפוחי אדמה וכדומה, אפשר לשוטפם היטב ולנקותן מכל הצדדים, ולאחר מכן לאוכלן. אבל כל התערובת הסמיכה, שהיבחוש מעורב בתוכה - אסורה באכילה (שו"ע יו"ד ק, ב).
ד - חרק חתוך בטל
כפי שלמדנו, בריה, היינו בעל חיים שלם, אינה בטלה אפילו באלף. כלומר, אם נפלה תולעת לתוך תבשיל, כל זמן שלא מצאו את התולעת והוציאו אותה מתוך התבשיל, כל התבשיל אסור באכילה, ואפילו אם כמות האוכל הכשר פי אלף מהתולעת, משום שברייה אינה בטלה אפילו באלף.
ואם כן נשאלת השאלה מדוע אין מבררים את גרגירי החיטה ומוציאים מתוכם את החרקים או התולעים שמצויים ביניהם לפני הטחינה. התשובה היא, שאמנם תולעת שלימה אינה בטלה אפילו באלף, ואפילו אם מתה ונמעכה, כל זמן שהיא שלימה אינה בטלה. אבל תולעת שנחתכה וקל וחומר אם נטחנה, בטלה ברוב. ומאחר שכל החיטים עומדות להיטחן, אין חשש שתישאר ביניהם תולעת שלימה, ולכן מותר לטחון את הכל (שו"ע יו"ד פד, יד).
ואמנם יש לנו כלל שאין מבטלים איסור לכתחילה, ואם כן לכאורה קשה היאך אפשר לטחון את החיטים עם התולעים ולבטל בכך את איסורן. אלא שהואיל וכאן מטרת הטחינה היא עשיית קמח, ולא טחינת התולעים כדי לבטלן, אין הדבר נחשב כביטול איסור לכתחילה. ולכן מותר לטחון חיטים בלי לבודקם תחילה מתולעים (שו"ע יו"ד פד, יג; קא, ו).
אבל אם מדובר על מעט גרעינים, שאין טרחה מרובה כל כך לבודקם, ראוי לבדוק אותם תחילה, ולהוציא מתוכם את התולעים (ט"ז צט, ז; פת"ש ד).
לגבי דבש, יש צורך להבין שמלכתכילה כל דבר היוצא מן הטמא (דבורה = שרץ העוף) טמא. אבל יש כאן עניין מיוחד להלן תשובה של הרב חיים קליין בעניין
כשרות הדבש לאכילה / הרב חיים קליין
שאלה: האם צריך לסנן דבש לפני שאוכלים אותו? האם מותר לאכול, למצוץ חלת דבש? תשובה: תהליך יצור הדבש (מדעית) הדבש תחילתו בטיפת תמיסת סוכר הידועה בשם צוף הנמצאת בצופני הפרח. הדבורה שואבת את הצוף ואוגרת אותו ב"שלפוחית הדבש", שהיא מעין מחסן מזון, המסוגל להתרחב למימדים גדולים, ומשמש לנשיאת הצוף ואח"כ הדבש. "שלפוחית הדבש" נמצאת לפני המעי וישנו שסתום ביניהם שאינו מאפשר את חדירת הצוף והדבש למערכת העיכול מלבד מה שהדבורה צריכה לפרנסתה. בהמשך, הדבורה מעבירה את ה"צוף" לחברתה בכוורת (המכונה דבורה ביתית). האחרונה פולטת אותו לתוך תאי חלת הכוורת ושם הוא מאוכסן. המעבר מצוף לדבש נובע מעירוב חומרים שונים המופרשים מבלוטת הרוק של הדבורה[1]. אכילת דבש באופן עקרוני, יש לנו כלל יסודי "היוצא מן הטמא טמא" דהיינו, כל חומר שמפרישה חיה או בהמה טמאה, אסור באכילה (כגון חלב וכד') אולם דבש (ועוד מספר דברים) יוצא מן הכלל הזה ומותר באכילה. נחלקו התנאים[2] בטעם ההיתר ת"ק סובר שמפני שהדבש לא מתמצה ממש מגופן אלא שמוסרות את הצוף בפיהן ופולטות אותו אח"כ לכן לא נחשב "היוצא מן הטמא" כי לא התמצה מגוף הדבורה הטמאה ור' יעקב סבר שזה משום גזירת הכתוב את זה תאכלו וכו' , למד שיש היתר לאכול את היוצא מן הדבורים (בלבד). נראה פשוט שלא נחלקו בתהליך היצור אלא, בהגדרת היוצא מן הטמא וכו' האם דווקא הפרשות שעברו תהליך של "מיצוי" בגוף הטמא נאסרו (ת"ק) או שעצם המעבר בגוף הטמא אוסר מלבד דבורים שיש גזירת הכתוב להתיר. הרמב"ם פסק להלכה כטעם ה"המדעי"(ונפ"מ כדלקמן שאף צרעות שמייצרות דבש בתהליך דומה, דבשן יהיה מותר). בכל מקרה, פשוט שדבש מותר באכילה למרות שהוא יוצא מן הטמא. חלקי הדבורים שבדבש ידוע שמעורבים בדבש חלקי גוף של דבורים (אגב, חיי "פועלת" ממוצעת 5-6 שבועות ויום יום מתות בכוורת מאות "פועלות"). תוס'[3] כתב שהרגלים והחלקים השונים מותרים באכילה כיוון שהם "עצמות בעלמא" בלא טעם ולא נאסרו[4]. אמנם נחלקו האחרונים בכוונתו של תוס' י"א[5] שאין הכוונה להיתר אכילת הרגליים ממש, אלא רק לטעם הרגליים (דהיינו, כשמרתיחים אותו, כדלקמן) וי"א[6] שהכוונה כפשוטו. רשב"א[7] כתב שחלקי הדבורים נמסים בתוך הדבש ובטלים בתוכו, מפני שתכונת הדבש להמיסם ולהפכם לדבש. אולם, דווקא חלקי דבורים אבל דבורים ושאר שרצים שלמים, להיפך, הוא פועל עליהם פעולת "חניטה" ומשמרם זמן רב. השו"ע[8] פסק: "דבש דבורים מותר ואע"פ שגופי הדבורים מעורבים בו וכשמפרישים הדבש מהםמחממין ומרתיחין אותן עמהן, מותר משום דהוי נותן טעם לפגם". כלומר, מתיר דבש למרות שההרתחה מבשלת את הרגליים והחלקים והם נותנים טעם בדבש, כיוון שהוא טעם פגום, מותר (משמע, שלא כהבנת בה"ג בתוס' שאף הרגליים עצמן מותרות שא"כ, לא היה צריך לדבר על הרתחה) ובמקום אחר מבואר כדבריו שפסק כרשב"א הנ"ל. שכתב[9] "שדבש דרכו להעמיד הדברים השלמים" ולכן "דבש שנפלו בו נמלים יחממנו ויסננו". וכן הבאר היטב[10] כתב יש להיזהר שלא לאכול דבש בלא סינון תחילה. הפמ"ג הוסיף שיש להיזהר לכתחילה לא להרתיחו עד שהיד סולדת בו מחמת ביטול איסור לכתחילה, אולם בדיעבד לא אוסר. למעשה דבש המשווק בימינו עובר תהליך סינון מיוחד ולכן ודאי אפשר לאוכלו כמו שהוא ואין צריך לסננו. אולם קיים שיווק של דבש מזוייף, המכיל חומרים מפוקפקים מבחינה הלכתית, לכן דבש צריך "הכשר". חלת דבש תהליך היצור (מדעית) הדבורים בונות את ביתן בצורת תאים צפופים ודקים העשויים מדונג -שעוה. אלו מבנים משושים מופלאים מאד, כידוע. התאים משמשים לאכסון המזון (דבש), הטלת ביצים וגידול ה"רימות" שמהן יצאו דבורים חדשים. השעוה מיוצרת ע"י בלוטות הנמצאות בבטן הדבורה. הדבורה אוכלת דבש, הדבש נהפך לדם ובסופו של דבר מופרש מהבלוטות כשעוה נוזלית שמתקשית במגע עם האויר. לאחר מכן, הדבורה לועסת את השעוה שיצאה מגופה ובונה עמה את התאים הנ"ל. מציצת החלות כאמור, לעיל נחלקו החכמים בטעם היתר דבש. אחת הנפ"מ בדבר יהיה לכאורה באכילת חלות דבש שהן מצד אחד ודאי ממוצות מגופה של הדבורה לכן הטעם "המדעי" לא קיים. אולם הטעם של גזה"כ שהתירה התורה את היוצא מהדבורה, קיים[11]. נפ"מ נוספת היא דבש צרעות וכדו', שתהליך הייצור שלו דומה לדבש דבורים ולכן אינו ממוצה מגוף השרץ וצריך להיות מותר אולם מצד גזה"כ ההיתר הוא דווקא לדבורים ולא לשאר שרצים. השו"ע[12] הביא את המחלוקת בדבש צרעין והרמ"א כ' דאין נפ"מ בדבר כי אינו מצוי בינינו כלל. בכ"א נראה שאין הכרעה ברורה בין הטעמים בשו"ע[13] לכן מצד זה א"כ יש לאסור חלת דבש. אבל ישנם טעמים נוספים שהובאו באחרונים להקל והעיקרי שבהם הוא שדונג אינו ראוי למאכל מצד עצמו מפני שאין לו טעם כלל, ולכן לא נאסר ובכל מקרה הדרך למצוץ אותו ולא לאכלו. טעמו המתוק נובע רק ממה שספג לתוכו את הדבש. בכ"א, להלכה[14] מותר למצוץ חלת דבש. לסיכום: הערה: נעזרתי רבות בלימוד סוגיא זו ובכתיבת דברים אלו בספרו של הרב ויא שליט"א "כשרות המזון בהלכה". הידיעות המדעיות מתוך אנצק' ומתוך הספר "בסוד הטבע" - גילוני. [1] רוק של דבורה וכד' לכאורה אסור באכילה, כיוון שהוא ודאי יוצא מן הטמא. אולם, כיוון ששיעורו מזערי ביחס לצוף, לא חששו לו. [2] בכורות ז': [3] ע"ז ס"ט דה' ההוא [4] זה אחד המקורות להיתר שימוש הג'לטין המופק מעצמות בהמות וחיות טמאות. [5] הגר"א וכ"מ בב"י [6] באר הגולה שניהם בס' פ"א ס"ח [7] שו"ת הרשב"א ח"א סימן פ' [8] יו"ד פ"א, ח' [9] יו"ד פ"ד יג'-יד', אמנם כ' בלשון "יש להסתפק" אבל משמע שהחמיר בזה להלכה. [10] סימן פא ס"ק כ', בשם הפר"ח [11] ע' צ"א , חלק יא' ,נ"ט שכ' כך לגבי מזון מלכות וה"ה חלות דבורים בפשטות. [12] יו"ד סימן פא' בסופו. [13] אמנם כ' סתם וי"א, אבל במק"א כ' להפך ע"י צא' שם. [14] הרב וייא הביא מספר ראיות לדבר: א. כתוב שבבדיקת חמץ אסור להשתמש בנר העשוי מחלב מחשש שיטפטף על כלים ויאסור אותם. אולם, בנר שעוה (דונג) מותר. רואים ששעוה לא נאסרה באכילה. ב. נחלקו האחרונים בהדלקת נר חנוכה בדברים האסורים באכילה. ובכן אופן, פשוט שאפשר להדליק בנר שעוה (דונג). כלומר, פשוט שאינו אסור באכילה.
א) דבש מותר באכילה למרות שהוא יוצא מן הטמא.
ב) יש לסננו לפני כן.
ג) בתהליך הייצור היום, מסננים את הדבש.
ד) דבש צריך כשרות מחמת חומרים מזוייפים.
ה) מותר למצוץ חלת דבש.
Address article on the site rabanim.org:
http://rabanim.org/index.php?option=com_content&task=view&id=215&Itemid=49
© המכון לרבני יישובים - קרית ארבע חברון, 2011
© All right reserved!
בנאדם, שברת אותי עם כמות המלל פה.
1. ראשית - קבל ח"ח על התשובה העניינית והמפורטת. הדיון נהיה מעניין.
2. בלי להביע חלילה חוסר כבוד לרב מלמד, אני אשאר עם אבן עזרא ועם הרמב"ם. החיים מספיק קשים גם ככה.
3. כתבת יפה. עם זאת, יש כמה אי דיוקים. אחד מהם חשוב מאוד להבהיר: שאף אחד לא ישלה את עצמו שבדבש המסחרי אין חלקי דבורים. גם האמירה שדבש ממיס חלקי דבורים אבל משמר יצורים שלמים קצת מצחיקה. מי שהכין תמד (שיכר דבש) מימיו וראה את הקצף העולה בבישול, יודע על מה אני מדבר. הקצף מופיע, בדיוק כמו בבירה, בגלל החלבונים - ובדבש אין חלבונים. בדבורים, לעומת זאת, יש...
בקיצור - תאכל דבש, תשתה בירה. אם עדיין תהיה מוטרד, תשתה עוד בירה. אם עדיין יהיה לך קשה להירדם, חליטת כשותית תעשה את העבודה יופי (מפיל גם את המודאגים הכי גדולים, תאמין לי). ולא פחות חשוב - תודה על הדיון.
שחר גאל-אל.
זוהי, ללא ספק, אחת התשובות המושקעות ביותר שיצא לי לקרוא בפורום זה. ועל אחת כמה וכמה בנושא שאינו ממש חלק מתהליך הבישול עצמו. כל הכבוד.
אז אני אזרוק פה שאלה נוספת:
לשמרים היבשים אותם אנו קונים בארץ יש תעודת כשרות (אגב, אני מבין כי לפרמנטיס יש כשרות רק על אריזות ה500 גרם. על שקיות ה11 גרם אין כשרות משום מה, לדנסאטר יש כשרות גם על השקיות הקטנות),
אולם לשמרים הנוזליים המיוצרים בארה"ב אין תעודת כשרות.
השאלה היא אם אני בעצמי מגדל תרבית שמרים (סטארטר) מכמות קטנה של שמרים או אפילו מתא בודד (או מושבה על צלחת פטרי) - האם יש עניין למקור הראשוני של אותו תא/אותה מושבה?
התשובה שוב לא כפוסק או בר סמכא,
היא לכאורה כן.
כן מה?
כן, יש עניין למקור הראשוני של התא, ולכן אם הוא לא וודאי ככשר אזי התרבית אינה כשרה ולכן גם הבירה אינה כשרה?
מכל הדינים שנכתבו, עושה רושם שתא בודד של שמרים הוא בריה שלמה (יצור שלם ועצמאי). כמו כן, תא אחד נראה לי קרוב יותר למשפחת החרקים מאשר למשפחת היונקים/עופות וכ"ו.
מכאן רק בירה מסוננת היא כשרה?
היתה לי הרגשה שהשאלה תופיע מתי שהוא,
נכון שמר הוא ייצור חיי שקרוב יותר להגדרה של חרק ולכן הוא לכאורה שרץ.
אבל למזלי או למזלנו צריך מיקרוסקופ בכדי לראות יחידה אחת
ושוב משיעורו של הרב אליעזר מלמד שכבר ציטטתי קודם: (ההדגשה היא שלי)
ב - איסור תורה בפחות מכזית
עוד צד של חומרה יש באיסור אכילת שרצים. לגבי כל האיסורים שבתורה ישנו כלל, שרק על אכילה של שיעור השווה לכזית חייבים מלקות. כלומר ודאי שאסור לאכול אפילו חתיכה קטנטנה של חזיר או גמל, אבל את עונש המלקות קבעה התורה רק למי שאכל במזיד יותר משיעור השווה לזית. אך לא כן לגבי אכילת שרצים ורמשים, שהואיל וכל תולעת וחרק הם בריה בפני עצמה, ממילא על כל אכילה של חרק, אפילו גודלו מילימטר בלבד, כל זמן שאפשר לראותו בעין רגילה, האוכלו עובר על כמה איסורי תורה.
עד כאן הציטוט.
השמר הבודד א"א לראות בעין רגילה גם גריר יבש אחד שגודלו מילימטר הוא מושבה של כמה אלפי יצורים זעירים
נכון.
אם המקור לא כשר או ספק כשר אזי גם לתוצר נשאר הספק או הודאות על חוסר כשרות.
העניין שלאורך ההיסטוריה בעיקר ליוצאי אירופה בירה היתה בגדר מוצר כשר בודאי לאור "חוק הטוהר הבאוורי"
שאיפשר בבירה מוצרים ברורים מאוד שידועים בכשרותם,
במבשלות אין בעייה של כשרות הציוד כי הוא ייעודי וייחודי לתעשיית הבירה. (הקושיי היה להכשיר אותם כי הבירה נעשתה לרוב במנזרים)
לתת בעקרון כשר יש רק את עניין ה"חדש"
המים = כשר.
כשות = כשר.
שמרים = בעקרון כשר (עבר מבירה לבירה).
יש קושי של בישול נוכרי.
יש קושי בבירות שמותססות במיכלים שהיה בהם יין פעם.
יש קושיי בבירות הבלגיות ובמוצרי הצללה המבוססים על ג'לטינים העשויים לרוב מחומרים לא כשרים - למיטב ידיעתי בעיקר בבירות אנגליות.
בפסח חמץ בכל מקרה.
אין בעייה של חמץ שעבר עליו הפסח כי הבירה לא היתה בידיים של יהודים.
בארץ
למבשלות הגדולות ולחלק מהבנוניות יש הכשר.
למבשל הבייתי חלק מהרשום למעלה מהווה בעייה (בעיקר פסח!! ובציוד שלא תמיד נחשב ייעודי)
לקנות בירה מוכנה (גם תוצרת חוץ וגם תוצרת הארץ אפילו עם הכשר)בחנות שלא מכרה חמץ בפסח, - בעייה במהלך רוב השנה מחשש לרכוש בקבוק שנחשב "חמץ שעבר עליו הפסח"
להלן רוב הקשיים והנקודות הקשורות בכשרות בבירה.
ואל דאגה או אל ייאוש ביין העניין מסובך הרבה יותר
מבחינתי אתה מקבל את התואר "כבוד הרב". תואר של כבוד
איזה יופי של רב שיח, כולם מפרגנים
אבי