בשאלתך גם ענית לשאלתך.

מרגע שהתירוש יורד את 60 המעלות, מתחילה תחרות על מכרה הסוכרים שהכנו בין כל הפטריות, בקטריות ושאר אורגניזמים אשר ניזונים ממזון שכזה. ולכן, כל אחד מהגורמים מתחיל בתחרות לניצול ההזדמנות לפני האחר. מאחר ואנו רוצים שזן שמרים מאוד מסויים יהיה הצרכן של המכרה המדובר, אנו רוצים שליטה בתהליך.

לכן, החל מתום השלב החם, בתהליך עשיית הבירה, והמעבר לשלב הקר (ירידה מ-60 מעלות צלזיוס), רמת הסניטציה קריטית ומחייבת יסודיות על אחת כמה וכמה בגישה של 'נו-צ'יל'. ניסוי שעשה לואי פסטר, בתחילת המאה ה-18 עם תירוש, עומד עד היום ללא כל זיהום במיכל פתוח בצורת צוואר ברבור (כמו הנשם שלנו). אך מאחר ולנו אין את האפשרות לוודא סניטציה וסטירליות ברמה של 99.9999 אחוז. עדיף לוותר על הסיכונים הכרוכים בהשארת הנוזל חופשי לתחרות, לצמצם ולמזער את פרק הזמן בו התירוש חשוף להזדמנויות אקראיות.

במידה והנוזל קר מדי (תחתית הטווח המומלצת על ידי היצרן), ואפשרות החימום אינה זמינה, מומלץ להגיש את השמרים בכמות כפולה או משולשת מהכמות המתוכננת לבאטצ' בטמפ' אידיאלית. מאחר ויותר קל לקרר מאשר לחמם אצל כולנו, עדיף לייצר סטייה מתוכננת כלפי מעלה, ותיקון שלה בסוף. שמרים תמיד מומלץ להגיש לתירוש בטמפ' הגבוהה מהאידאלית, בטווח העליות של טמפ' העבודה, ובתום מספר שעות לקרר לטמפ הרצויה.

כאשר עושים נו ציל אז יש כאלה שמגישים שמרים אחרי כמה ימים שבועות ואפילו חודשים

היהפוסטט כזה שנועם פפרסם מקרה של הייתי מגיש שמרים עד 24 שעות מחשש ללזיהום

במקרה הכי גרוע תגיש שמרים שוב עם התסיסה תיתקע