ישנם את כל המודלים העיסקיים כיצד לעשות חישובי תמחור מוצר. והמעניין, יש מספר שיטות הסותרות אחת את השניה.

באופן מופשט, המחיר צריך להקבע לפי היכולת למכור ושהיא תהיה יותר גבוהה מעלויות היצור (הכוללת את המזכירה שעונה לטלפונים במחשוף ורוצה את החזרי הנסיעות שלה. ואת ארוחות הצהריים של נהגי ההפצה)

תמיד המפיצים, המתווכים קרי בעלי הפאבים לדוגמא, ינסו קנות בזול. אמרתי חמישה שקלים אבל הם לא יהססו לדחוף לכיוון השלושה.

היצרנים, ינסו לדחוף לכיוון הגבוה כי יש להם תמיד עלויות שלא חשבו כשכתבו את התוכנית העיסקית (נסיון נרכש), וגם כי תמיד כיף להרוויח יותר (מי מעיז להגיש שזה לא נכון?)

כאן במזרח התיכון ולא רק, זה יסגר איפה שהוא באמצע. נשאר רק לקוות שהאמצע יאפשר קיום.

כאן, בניגוד לכל התיאוריות, יכנסו חולמניים כמו כל מי שהוציא רשיון יצור חוקי, וינסו לעגון בביטחה בים המציאות.

הדבר האחרון שאפשר לעשות הוא לחזות הצלחה או כישלון. הסטטיסטיקה מדברת על הרבה כישלונות עד משמגיע ממזר בר מזל שעושה את זה ואחריו מיד יקומו הרבה חקיינים.

בקיצור, הכי קל לשבת על כורסא מעור עם כרס גדולה (ככה דמיינתי את המוכר בהרצליה) ולנפנף אחרים. 

לסיכום, עזבו אותכם ממילים ארוכות, תעשו תוכנית עיסקית קפדנית וכמה שיותר יקפצו למים, יהיו יותר שיגיעו בסוף לחוף המבטחים.

ולגבי כל הספקנים שלא רוצים לסכן את הכסף שלהם, להם גם תפקיד חשוב להפחיד ולגרום לאחרים להיות יותר מוכנים בסיגנון קשה באימונים קל במכירה.

ואחרי כל הפוסטים, עדיין לא הבנתי עם למבשלת בית מרזח מותר לייצר בירה בתוך העיר הרחק מהמחלבות ואזורי התעשיה.